היום היה צריך להיות שיעור שבו אני מלמדת את האריתראיות. הגענו אני והמורה השנייה והמתנדבים שמשחקים עם הילדים שלהן כשהן לומדות וחיכינו שכל הבנות יגיעו. הרבה פעמים הן מאחרות אבל בדרך כלל אחת או שתיים באות בזמן והאחרות בטפטוף עד רבע שעה איחור. הפעם הגיעה אחת באיחור של עשרים דקות, ואמרה שלא היה לה קשר עם האחרות והיא לא יודעת מה קורה איתן.

מכיוון שהן לא ברמה אחידה בעברית, חילקנו אותן לשתי קבוצות, מתחילות ומתקדמות. אני לימדתי את המתחילות ומורה אחרת את המתקדמות. המורה האחרת הפסיקה ללמד ובמקומה באה מורה חדשה. בשיעורים הראשונים היא ביקשה שנלמד יחד עד שהיא תקבל מושג מה הרמה של המתקדמות כדי לדעת איזה חומר יש להכין. כך שלושה שיעורים אני הבאתי את החומר למתחילות ולמתקדמות ולימדנו איכשהו ביחד.

המורה החדשה היא טיפוס שונה ממני. אני רצינית. מכינה דפי עבודה, מקדישה הרבה מחשבה להכנת השיעור. רוב השיעור מוקדש ללימוד וקצת לשיחה חופשית. היא באה לכיף. יש לה מצב רוח כיפי, נהנית מאד לשוחח עם הבנות, מספרת על עצמה, מוציאה מהן סיפורים. אבל נוח לה שאני מביאה את כל החומר הלימודי, והיא פשוט לא  מכינה כלום. או כמעט כלום. אני חושבת שבסך הכל אנחנו משלימות זו את זו, ובשבילי זה בסדר להמשיך כך.

וכך, בשיעור האחרון התפתחה בסוף השיעור שיחה על אוכל. הם סיפרו על האוכל שלהן, ואני הצעתי שאולי נלך פעם לאכול ביחד במסעדה של אריתראים בתל אביב. התגובה שלהן הייתה שחבל על הכסף, הן יכולות להכין בעצמן אוכל שלהן ולהביא לנו. כך נפרדנו בסוף השיעור.

כאשר חיכינו להן וראינו שהן מאחרות אמרתי למורה השניה שכנראה הן מביאות אוכל כפי שהבטיחו וזו סיבת האיחור. היא חשבה שאני אופטימית מדי ומרגע לרגע התעצבנה יותר שהן לא באות.

כשעשיתי את הסרט לפני כשנה על הפליט ממרכז אפריקה וקבענו להפגש יום אחד בתחנה המרכזית בתל אביב הוא איחר. כשהגיע הוא התנצל ואמר שככה זה אצלם האפריקאים, הם תמיד מאחרים. בסרט שאני עושה עכשיו על הפליט מדארפור הוא דיבר על הבדלי התרבויות. כאשר הוא בא לארץ בתחילה, חבר שלו קבע איתו להפגש אחרי השקיעה. כך הם רגילים להתייחס לזמנים. כך קורה שקשה לפליטים שחדשים בארץ להבין שעליהם להגיע למקום העבודה בדיוק בשעה מסויימת. הם לא רגילים לחיות לפי שעון.

ולמרות שידעתי את זה, ולמרות שאני יודעת שהן בדרך כלל מאחרות, בכל זאת התחלתי גם אני להתעצבן כאשר השעה הייתה כבר שש  ועשרים וחמש דקות ורק אחת מהן הגיעה. המורה השנייה הציעה שנלך. כדי שנקבע גבולות. כדי שהן יבינו שלא מקובל עלינו שהן יאחרו. זה נשמע לי נכון. הסכמתי איתה. קמנו והלכנו.

חמש דקות מאוחר יותר התקשרה האחראית על הפרוייקט וסיפרה שהן הגיעו עם ערימות של אוכל….  אני מרגישה זיפת……  פיספוס……

 

מודעות פרסומת