הלא יאומן התרחש

הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג הזה הייתה ממש מזמן. בשלב כלשהו לא הצלחתי להכנס לוורדפרס בכלל. ביקשתי את עזרתה של עדה והיא הייתה סבלנית וניסתה שוב ושוב לעזור לי ולא הצלחנו. לכבוד הבלוג הזה אפילו פתחתי מייל חדש, שמא הדבר ירצה את הבלוג אבל זה לא עזר. התייאשתי. לאחרונה כשנכנסתי למייל הזה לבדוק אם יש פוסט חדש של מניפה, ראיתי אפשרות לכתוב לוורדפרס. כתבתי בעברית, ומישהו שם הצליח לתרגם, ושלח לי אפשרות להחליף סיסמה ולהכנס שוב, וזה פשוט עזר. עובדה, אני פה, למי שעוד זוכר אותי. אני מקווה שהקשר עם עדה ומניפה ואולי עוד אחרים יתחדש אף הוא. אנא כתבו לי אם אתם רואים את הפוסט.
וכדי שלא יצא שלא סיפרתי כלום, אז אספר שאני משתדלת לחיות בימים אלו כאילו הם רגילים ובדרך כלל אני מצליחה. מאד חסרה לי ההתעמלות בבריכה אבל לשאר התסגלתי. אני אפילו אוהבת לראות סרטים במחשב שלי, וניתן גם לצפות בהם בטלוויזיה, ולא חסר לי אולם הקולנוע. להפך, לא צריך לקנות כרטיסים יקרים, כל בני הבית יכולים לצפות בסרט שרק אני קניתי, לא צריך לחפש חניה בתל אביב, ולא צריך לטרוח לנסוע לירושלים או חיפה לפסטיבלים. הם באים אלי הביתה. מה רע? וכך אפשר בכל פסטיבל קולנוע לראות הרבה יותר סרטים ממה שהייתי רואה בימים כתיקונם. הסרט האחרון שראיתי ומאד אהבתי הוא סרט דוקו נורווגי שנקרא 'הציירת והגנב'. ממליצה.
וזהו בינתיים עד שאבין שאני לא כותבת רק לעצמי. תודה לכולכם.